29/5/2003
תערוכה חדשה באוניברסיטת בן גוריון: "נוף מוחתם ונוף
מוכתם"
התערוכה "נופים מסומנים" אשר תיפתח ב- 19 במאי
באוניברסיטת בן-גוריון לקראת המושב השנתי של חבר הנאמנים, מציגה גישות
של 20 אמנים ישראלים, הבוחנים את ה"נוף-מקום" בישראל ומושפעים מהקשרים
היסטוריים, פוליטיים, חברתיים, צבאיים, דתיים, אקולוגיים
ונרטיביים-אישיים. הנוף אותו הם מציגים הנו "נוף מסומן", נוף שהאמן בחר
להגדיר אותו, ולחשוף את שהוצפן בו מתחת לפני השטח שלו.
לדברי
אוצר התערוכה, חיים מאור, מהמחלקה לאמנויות באוניברסיטה, הביטוי "נוף
מסומן", מכיל בתוכו הן את השדה הסמנטי של "הנוף המוחתם" והן את השדה
הסמנטי של "הנוף המוכתם". הנוף המוחתם מוטבע בחותמת הציונית ("נוף
מקומי", "נוף ישראלי", "הנוף שלנו", "נופי מולדת"), המעניקה לו גושפנקה
חיובית. הנוף המוכתם מסומן בכתם שלילי, באות קין, בעקבות של פגיעות של
מלחמות ופעולות איבה, ניכוס, כיבוש ובעילה, פעילות דתית, צבאית או
אזרחית או זיהום אקולוגי.
בתערוכה מציגים את עבודותיהם אמנים
מן השורה הראשונה, ביניהם: נורית גור-לביא, דוד ריב, מאיר גל, יהושוע
נוישטיין, מיכאל קובנר, גיא רז, אלדר פרבר. הילה לולו לין, רנה ר.
בקין, קרן ענבי, שלומי חגי, לאה מרמורשטיין-ירחי, נופר קידר, גלעד
אפרת, לארי אברמסון, עדי קפלן ושחר כרמל, מרים ברוק-כהן.
בסדרת
ציוריה של נורית גור-לביא (קרני), מתקיים מבט-על לעבר נופו של האחר,
מחנה הפליטים ג'בלייה. האמנית היא בתו של מי שקיים יחסי עבודה ומסחר עם
הפלסטינים וסופו שבית האריזה שלו הפך למושג המזוהה יותר מכל עם הנתק
בין שני הצדדים (מחסום קרני). לאחר מות אביה החלה גור-לביא להתבונן
"מעבר לגבול", לעבר האחר. בציוריה אפשר להבחין כי הרחובות המצטלבים
במחנה הפליטים והצומת המרכזי שלו יוצרים סימן מודגש בעל משמעויות רבות
יותר מצורתו הפונקציונלית במפת המחנה. סימן זה הוא גם צלב, סימן מטרה
בכוונת הירי של המסוק המתצפת על היעד.
בתצלומיהם של גיא רז
וגלעד אופיר, הנוכחות הצבאית ו/או השלטונית מותירה את רישומה בנוף
הישראלי בדמותם של אבני מחסום צבועים, מבני מטרות מנוקבים, מנהרות
ומתקני רדאר. בתצלומים אלה, מבטו של הצופה נחסם אל מול צורות
גיאומטריות התופסות שטח ניכר מן התצלום ו"מוחקות" את מרחב הנוף
שמאחוריהן. באקט המחיקה יש ממד של צנזורה, איסור והנחיה.
בעבודתה של מרים ברוק-כהן, "חזיון האדריכל – שגיון הקונה", היא
ממקמת כאייקון במפה הסרוגה שלה את כפות ידיו ואת פניו של אדריכל ערים,
שחזיונו ותוכניותיו לא בוצעו בשטח, אבל הם שימשו את האמנית כנקודת מוצא
לעבודותיה. חצי שנה לאחר שהוצגה עבודתה בתערוכה, נרצח האדריכל בפיגוע
טרור בחיפה. העבודה קיבלה משמעות נוספת, נוראה. פניו המוטבעים של
האדריכל הפכו לסימן של נוכחות טורדת, ממש כמו פניו של
ישו.
ציוריהם של רנה ר. בקין, קרן ענבי ושלומי חגי ותצלומיה של
לאה מרמורשטיין-ירחי פועלים בתוך השדה הכפול והמבלבל של מה שרואים
בעבודה ושל מה שחושבים או מדמיינים בה. ברובד הגלוי, ציוריה של רנה ר.
בקין מפשיטים את הנופים הישראליים והופכים אותם לצורות גיאומטריות,
מאחוריהם מסתתרים המבנים האחידים של מחנה ההשמדה בירקנאו ומסילות הברזל
המובילות אליו.
הודעות
לעיתונות
